שרי קובלר: הקרח הכתוש, הקש ודיקנס
שרי, סוכר ופרוסות תפוז על הר של קרח כתוש. במאה ה-19 זה היה אולי המשקה המעורבב הפופולרי ביותר באמריקה, והוא עזר להפוך את הקש לכלי קבוע בבר.
- תקופה: 1838 (האזכור הראשון)
- מקום: ארצות הברית
- ממציא: לא ידוע
- משפחה: יין ופאנץ׳ (קובלר)
מקורו המדויק של השרי קובלר אינו ידוע, אך הוא צץ בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-19. האזכור המוקדם ביותר הידוע הוא ביומן של מטיילת קנדית, קת׳רין ג׳יין אליס, מ-1838. את הפרסום הבינלאומי קיבל כשצ׳רלס דיקנס הכניס אותו לרומן ״מרטין צ׳אזלוויט״ (1843-1844), שבו הגיבור טועם אותו באמריקה ונדהם.
הקובלר נשען על שתי טכנולוגיות של התקופה: סחר הקרח, שהביא קרח טבעי מאגמים צפוניים לערים, והקש, שהפך את שתיית משקה מלא בקרח כתוש לנוחה. המתכון בספרו של ג׳רי תומאס מ-1862 כולל רק שלושה מרכיבים: שתי כוסות יין של שרי, כף סוכר ושתיים-שלוש פרוסות תפוז. ב-1888 כתב הברמן הארי ג׳ונסון שזה ״ללא ספק המשקה הפופולרי ביותר בארץ הזאת״, אצל נשים וגברים כאחד.
ההצלחה הולידה סדרה של קובלרים: עם שמפניה, עם יין קלרט ועם וויסקי. אחרי תקופת היובש הקובלר נשכח כמעט לגמרי, וחזר עם תחיית הקוקטיילים הקלאסיים; היום הוא רשום ברשימת ה״עידן החדש״ של IBA. באנדלוסיה, מולדת השרי, יש משקה קרוב בשם ״רבוחיטו״, שרי עם לימונדה או סודה לימון-ליים.
טיפ של ברמן: מנערים את השרי עם הסוכר ופרוסות ההדרים כדי לחלץ את השמנים מהקליפה, ומסננים על קרח כתוש טרי, לא על קוביות. מקשטים בנדיבות בפירות עונתיים ובעלי נענע, ומגישים עם קש. שילוב של שרי יבש כמו אמונטיאדו עם שרי מעט עשיר יותר נותן עומק בלי מתיקות יתר. זה משקה קל יחסית, עם אחוז אלכוהול נמוך מזה של קוקטיילים על בסיס משקה חריף.
עובדה משעשעת: המילה ״קובלר״ קשורה, לפי אחת ההשערות, ל״חלוקי אבן״ (cobbles), כלומר לקרח הכתוש שנראה כמו חצץ; יש גם השערות אחרות, ואף אחת אינה מוכחת.