קייפיריניה: הכפרית הקטנה שהפכה לסמל של ברזיל
קשאסה, ליים וסוכר, מעוכים בכוס. המשקה הלאומי של ברזיל פשוט להפליא, והמקור שלו עדיין מעורפל.
- תקופה: תחילת המאה ה-20 (לא ידוע במדויק)
- מקום: מדינת סאו פאולו, ברזיל
- ממציא: לא ידוע
- משפחה: סאוור (מעוך)
השם בא מהמילה ׳קאיפירה׳, כינוי לאדם מהכפר או מהפנים החקלאי של מדינת סאו פאולו, והקייפיריניה היא בערך ׳הכפרית הקטנה׳. המקור המדויק לא ידוע. לפי סיפור נפוץ, המשקה התפתח מתרופה ביתית בזמן מגפת השפעת של 1918, עם ליים, שום ודבש, ובהמשך הוסיפו קשאסה והשמיטו את השום. אין לסיפור הזה תיעוד מוצק, וזה כמובן לא הופך את המשקה למשהו בריא. לפי גרסאות אחרות, הוא נולד בין חקלאי אזור פירסיקבה שבסאו פאולו.
הקשאסה, שהיא הבסיס, היא תזקיק של מיץ קני סוכר טרי, בניגוד לרוב הרומים שמזוקקים ממולסה. היא מיוצרת בברזיל מאז המאה ה-16, ולאורך דורות נחשבה למשקה של העם הפשוט. רק במאה ה-20 הקייפיריניה עלתה לשולחנות המעמד הגבוה, וממנו לעולם.
ב-2003 צו ממשלתי ברזילאי הגדיר את הקייפיריניה כמשקה ברזילאי מובהק, על בסיס קשאסה, ליים וסוכר. הקייפיריניה נמצאת ברשימה הרשמית של IBA. עם השנים נולדו לה בנות דודות, כמו ה׳קאיפירוסקה׳ עם וודקה ו׳קאיפירניסימה׳ עם רום, והמילה ׳קייפיריניה׳ נעשתה בברזיל שם כללי למשקה מעוך עם פירות שונים.
טיפ של ברמן: חותכים את הליים לפלחים ומסירים את הליבה הלבנה במרכז, שהיא מקור עיקרי למרירות. מועכים את הליים עם הסוכר עד שהסוכר מתחיל להימס במיץ, ואז מוסיפים קשאסה וקרח. סוכר לבן גרגרי עובד טוב יותר מסירופ, כי הגרגרים עוזרים לשחרר את השמנים מהקליפה.
עובדה משעשעת: בברזיל מגישים את הקייפיריניה לעיתים קרובות עם קשית קצרה בכוס נמוכה, ובברים רבים הלקוח בוחר את הפרי מול עיניו, מליים ועד פסיפלורה או קיווי.